Version Colors
שקט מוחלט?!
בס"ד
יום ה', ד' שבט, ה'תשפ"ו
אותיות המחשבה:
עברו כבר חמשה שבועות מאז הרצח הנורא והתהומי של שני השלוחים, הי"ד, בידי חיות טרף באוסטרליה בליל נר ראשון של חנוכה. הרצח בוצע לפני עם ועדה, באופן ברוטלי וחסר תקדים שלא ראינו כמותו מעולם.
העולם כולו, ושלוחים וחסידי חב"ד בפרט, הזדעזעו וזעקו, בכו והתאבלו. בכל פעילות חנוכה ברחבי העולם הושם דגש מיוחד על הוספת אור כמענה לאנטישמיות נוראה שכזו. במשך כל ימי החנוכה פעלו השלוחים בכל רחבי תבל כדי לפרסם ולהדגיש את המסר הזה, עד כדי כך שממשלת אוסטרליה יצאה במבצע מיוחד לעשיית מצוות ומעשים טובים לזכרם ולעילוי נשמת הנרצחים הי"ד.
ואז – שקט מוחלט.
בתחלה עוד דיברו על הסיפורים המבהילים, הביעו חשש לביטחונו של כל יהודי, ובעיקר דנו בבעיית האנטישמיות העולמית. שלוחי חב"ד לא הרפו מלהרעיש אודות התשובה התורנית והיהודית למצבים כאלו, אך הייחודיות של המקרה הספציפי הזה נשחקה ונעלמה מעיני כולם.
לאמיתו של דבר, מה כבר אפשר לצפות מאנשים שכבר "הורגלו", רחמנא ליצלן, למצבים כאלו? בשנים האחרונות המצב מחמיר מיום ליום, וזה נתפס כאילו האירוע כבר אינו בגדר "חדשות"...
אולם האסון הזה שונה מכל שאר האסונות. באסון הזה נרצחו ונפלו שניים מאחינו, שניים מאחינו־לוחמים בחזית, שניים משלוחי הרבי...
דברים כאלו לא קורים...
דברים כאלו הם בלתי־אפשריים...
זה לא עוד טבח של העם היהודי ואסון של אנטישמיות, זה פיגוע בשלוחי הרבי... שלוחו של אדם כמותו... "איך פאר דאך מיט אייך"... מה ניתן בכלל להעלות על הדעת... זה פיגוע בכל אחד מאיתנו וזה חייב לזעזע אותנו עד עומק נשמתנו ולקרוא מתוכנו לתגובה חסרת תקדים ורבת עוצמה, תהא אשר תהא.
ובמקום זה – שקט. החיים ממשיכים וחולפים.
האמת היא, שלצערנו הרב, אין זו הפעם הראשונה שמתרחשים אירועים כאלו. בשנת תשס"ט, ביום כ"ח חשון – ימים ספורים לאחר כינוס השלוחים – פרצו מחבלים מנוולים ושפלים לבית חב"ד במומבאי ורצחו את השלוחים, הרב גבי ורעייתו רבקי הולצברג הי"ד.
העולם היהודי כולו הזדעזע, ומשפחת השלוחים בכל פינה בעולם נותרה המומה.
בהלווייתם, שנערכה מול בנין 770 בכפר חב"ד, נכחו אלפי יהודים – חסידי חב"ד לצד יהודים מכל החוגים, כולל הרבנים הראשיים לישראל ורבנים מכובדים נוספים.
מתוך הנאומים שנישאו, ניכר היה ההבדל במסרים ובלקחים שהופקו בין העולם היהודי הכללי לבין חסידי חב"ד והשלוחים;
בעוד שאחרים דיברו על המעלה הנשגבת של מסירות נפש ועל הצורך להתחזק ולעשות חשבון נפש, הרי שהחסידים שדיברו (ביניהם ר' מאטל אשכנזי, ר' משה קאטלארסקי, ר' אברמל שם-טוב, ור' יודל קרינסקי, ואף אביה של רבקי) זעקו את הכאב האישי והטרגי – את הפגיעה בהרבי (אם מותר לומר זאת) ובכל שליח ושליח באופן אישי. היתה זו זעקה של "וידום אהרון" המהולה בכאב בלתי נתפס, וד"ל.
בדבריו, התמקד הרב אשכנזי בנקודה שהרבי הדגיש פעמים רבות: ענין האחדות בין חסידים. כולנו אחים ובני אב אחד, והתגובה העוצמתית ביותר לאירוע מזעזע שכזה היא להרבות באחדות אמיתית בינינו לבין עצמנו (בדומה למאורעות קיץ תשמ"ז ולדברים שנשא אז הרבי, והמ"י).
בנוסף לכך, מטבע הדברים שכל בחור ובחור כפרט, וכלל עדת הבחורים ככלל, יוסיפו בלימוד התורה ובפרט בלימוד החסידות (כפי שהורה הרבי בתשט"ו לבחורי לוד לאחר הירצחו של ר' ישראל דוברוסקין הי"ד), ובתורתו של הרבי בפרט, וכמובן גם במבצעים.
ובכל אופן, כל החלטה שתתקבל חייבת להיות בבחינת למעלה ממדידה והגבלה. כפי שדיבר הרבי לאחר הפיגוע במעלות בתשל"ד (ותאונת הדרכים שגבתה את חייהם של ארבעה חסידים) – שתגובה למאורע "פלאי" חייבת להיות תגובה באופן "פלאי".
רק הנקודה - שהאסון הזה צריך לזעזע אותנו ולפעול משהו ממשי אצלנו, ואי אפשר להעלים ממנו ולהשאיר אותו כמו עוד אירוע טרגדיה בסיפור חשוך ומהלך של עם ישראל בגלות הזו. זה בפֵירוש מאורע מיוחד, והתגובה צריכה להיות בהתאם.
והעיקר – שהעולם יראה אז דער רבי לעבט און די שלוחים לעבן און מ'וועלן זיך זען אין גיכן צוזאמן מיט'ן רבי'ן דא למטה און ער וועט אונז ארויספירן פון גלות.
אלו דברי קטן הדעת ובוער הלב,
מאטקע
No edits have been made to this article yet.